<h1>איסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פט"ז</h1>
<h2>דף קז:</h2>
מתניתין. צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהיו נוגעין זה בזה. גמרא. וכי נוגעין זה בזה מאי הוי, צונן בצונן הוא. אמר אביי נהי דקליפה לא בעי, הדחה מי לא בעיא. פירוש מצד היות חלקי הבשר רפים וגם כן הגבינה מזיעה בלחות מה שבה, שמא נתערב בדבוק חלק מה מזה על זה.
<h2>דף קח.</h2>
אבאר בו ההלכה החמורה דטיפת חלב שנפלה על החתיכה שבפרק כל הבשר וארחיב על פירוש הר"ם למען ירוצו התלמידים בה ויקלו בהבנתה מתניתין. טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה, אותה חתיכה אסורה. פירוש, טיפת חלב שנפלה לתוך הקדרה על חתיכה, אחת מן החתיכות שבה ולא הגיס את הקדרה, עד שלא נחלקה טיפת החלב אלא לאותה חתיכה לבדה. אם יש בה. ר"ל באותה טיפת חלב, כדי לתת טעם באותה חתיכה, והוא שאין בחתיכה ששים ממנה שיבטל בה טעמה, אותה חתיכה אסורה. ובשאר חתיכות דקדרה לא איירי תנא דמתניתין בהו. ובגמרא פליגי בה אם חוזרת אותה חתיכה ואוסרת שאר החתיכות אם לאו. ניער את הקדרה. פירוש מיד שנפלה אותה טיפת חלב על החתיכה שנפלה עליה לפני שקבלה החתיכה טעם ממנה הגיס את הקדרה. שמצד ההגסה נתפשטה ונתערבה הטיפה בכל מה שבתוך הקדרה. אם יש בה. כלומר באותה טיפת חלב. בנותן טעם באותה קדרה. כלומר בכל מה שבקדרה, כל הקדרה כולה אסורה. גמרא. אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא. פירוש, שמעינן דבכל מקום שהטעם הניתן מהדברים האסורים הוא האוסר הדברים המותרים, אע"פ שלא ישאר ממש האיסור בהם. כגון שסילק הדבר האסור. הנה האיסור הבא מן הטעם הנשאר בו הוא מן התורה. דגמרינן לה מבשר בחלב דאסריה רחמנא באכילה מלא תבשל שנאמר בתורה ג"פ אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול. דאע"ג דכי מסיק זה מתוך זה לאחר בישולן, שאין כאן אלא טעם, הן אסורין. ומיניה גמרינן לכל איסורין שבתורה במה מצינו. מה מצינו בבשר בחלב שטעמו שאין ממשו אסור מן התורה, אף אני אביא שאר איסורין שטעמם אע"פ שאין ממשם יאסרו מן התורה. דאי סלקא דעתך דרבנן. כלומר אי סלקא דעתין למימר דטעמו ולא ממשו בשאר איסורין הוא מדרבנן ולא גמרינן להו מבשר בחלב. מבשר בחלב מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא. דשניהם מין ההיתר זה לבדו וזה לבדו וכשנתערבו אסורין. ועוד דאי תרו ליה כוליה יומא בחלבא שרי וכי בשיל ליה בישולי אסור. הילכך לא גמרינן ליה חומרא מיניה. ופריך, אי חידוש הוא אע"ג דנותן טעם ליכא. פירוש אם כן אמאי קתני במתניתין דבעינן טעמא. בלא נותן טעם נמי ליתסר, דהא חידושא חדיש ביה רחמנא, ואפילו כל דהו [ליתסר] דהא בשר בחלב הוא. אלא מדבעינן טעמא שמעינן מינה דלאו חידוש הוא, דאהכי קפיד רחמנא, דומיא דכלאי הכרם דמיתסרי נמי משום כלאים בתערובת, דכיון דלאו חידושא הוא גמרינן לה [צ"ח ע"א] מזרוע בשלה דמשתרי כל כמה דליכא טעמא. ונימא עדיין דטעמו וממשו בעלמא דאורייתא, דגמרינן ליה מבשר בחלב. אמר ליה רבא דרך בישול אסרה תורה. פירוש לעולם אימא לך דחידוש הוא, ודקאמרת בלא טעמא ליתסר דהא ליכא למגמר מזרוע בשלה. על כרחך בגופיה גלי קרא דבעינן טעמא ד[לא] אסרתו תורה אלא דרך בישול, שאסר הבשר להתבשל בחלב. ואין לך כגון זו שלא יתן טעם. עד כאן הגמרא. שמעינן מהאי שקלא וטריא דלאביי טעמו ולא ממשו בשאר איסורין דאורייתא. וגמרינן להו מבשר בחלב, דלאו חידוש הוא. ולרבא דפליג עליה דאביי טעמו ולא ממשו דרבנן, דהא פליג עליה דאביי בבשר בחלב, דסבירא ליה דחדוש הוא, ושני לקושיא דאביי דאקשי אביי אי חידוש הוא בלא טעמא נמי ניתסר. ואוכח דכיון דדרך בישול אסרה תורה שאי אפשר שלא יהיה בו טעם, גלי קרא שלא נאסר היכא שאין שם ממשו, אלא אם כן נתן בו טעם כדרך הבישול, שמדרכו שאשר יהיה בתוכו יתן טעמו. ויראה דהלכתא כרבא מהכלל אשר בידינו דאביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל כג"ם. ובעל ספר התרומה כתב, שכן הוא דעת הר"ש. ומייתי ראיה מדאמר רבי יוחנן פרק בתרא דע"ז [ס"ז ע"ב] כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו טעמו וממשו אסור ולוקין עליו. וכן מביא עוד ראיה מדאמרינן פרק גיד הנשה [צ"ח ע"ב], זהו היתר הבא מכלל איסור, מה שהתיר הכתוב הזרוע בשלה לבשל עם איל נזיר. וקאמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא גבי זרוע בשלה מותר. מדנקט רבא בקדשים טעם כעיקר אסור, משמע הא בחולין שרי. אבל רבינו יעקב סבירא ליה דטעם כעיקר דאורייתא במין בשאינו מינו, והאריך בו מאד, כמו שכתוב בספר התרומה.
אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה. פירוש רב קאי אמתניתין דתנן אם יש בה בנותן טעם מאותה חתיכה, שאותה חתיכה אסורה. ובא רב לומר שאותה חתיכה עצמה נעשית כולה איסור נבלה, ואוסרת כל החתיכות האחרות שבקדרה. ואפילו יש בהן לבטל אותה החתיכה כולן הן נאסרות מפני שהן מינה. דסבירא ליה כרבי יהודה דמין במינו לא בטיל. אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי, כמאן אמרה לשמעתיה כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל, לימא פליגא דרב אדרבא. דאמר פרק גיד הנשה [ק' ע"ב] כל שהוא מין במינו ודבר אחר. כלומר מין איסור שנתערב במינו ובשאינו מינו דהיתר. סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. פירוש, סלק את מינו דהיתר כמי שאינו מועיל לו כלל לבטל האיסור. דמין במינו לא בטיל ולא תוספת נוסף עליו להיות שניהם איסור. ולא יוכל מין האחר לרבות עליו ולבטלו. אלא סלקהו כמי שאינו כאן, וירבה שאינו מינו של היתר על האיסור, ויבטלנו. והכא נמי יש כאן רוטב שיוכל לבטל את כל החתיכות הנאסרות, ואמאי אוסרתן. ומשני אי [דנפל] ברוטב רך הכי נמי. כלומר אם היה הרוטב רך שהוא אינו מינו הכי נמי דסבירא ליה לרב דאמרינן סלק את מינו, הם שאר חתיכות הבשר שהם ממין החתיכה הנאסרת, כאילו אינן. והרוטב שהוא אינו מינו רבה על החתיכה הנאסרת שנעשית נבלה ומבטלה. אבל הכא במאי עסקינן ברוטב עבה. פירוש, דק דק של בשר ושומן, דכוליה מין בשר הוא. ומשום הכי קאמר שאוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה. ובעי עוד בגמרא, מאי קסבר רב אי קסבר אפשר לסוחטו מותר אמאי אסור. פירוש אי סבירא ליה לרב שהאיסור הנבלע בהיתר ונתן בו טעם ואסרו, וחזר ובישל (איסור) [היתר] זה שנאסר עם היתר אחר הרבה, שאפשר האיסור הנבלע בזה ליסחט ממנו וליחלק בהיתר האחרון ולא יהיה בו כשיעור לאסור זה האחרון שהוא מותר. אי הכי אמאי אסור, והלא הותר אף הראשון מפני שנפלט האיסור ממנו. ולכתחלה הוא דאסור דאין מבטלין איסור לכתחלה, ומיהו דיעבד שרי לאכול אף את הראשון. ואמאי חתיכה עצמה נעשית נבלה, הא אפשר ליסחט ממנה וליחלק לאחרות שלא קבלו ממנו כלום. ואין לנו לאסור עד שיתן החלב טעם בכולן דליכא למימר אפשר ליסחט מזה וליבלע בזה שהרי כולן שוין בטעמן, ואיזו תתיר ואיזו תאסור. אלא קסבר אפשר לסוחטו אסור. כלומר אלא קסבר משנאסרה החתיכה מזה שוב אין לה היתר בסחיטה. ואשמועינן שאף ההיתר שבה נעשה איסור להיות כאן שיעור גדול לאסור אחרים הרבה. דאיתמר רב ורבי חנינא דאמרי אפשר לסוחטו אסור. שמואל ורבי שמעון בן לקיש אמרו אפשר לסוחטו מותר. וסבר רב אפשר לסוחטו אסור. בתמיהה. והאיתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור וחלב מותר. פירש רבינו שלמה חלב מותר אף הראשון שנאסר. בשר אסור, שנתן החלב טעם בו. חלב מותר, שלא נתן (החלב) [הבשר] טעם בו לפי שיעורו. כלומר מהבשר המועט. ואי אמרת אפשר לסוחטו אסור. ולא אמרינן חוזר לכמות שהיה אלא אסרינן ליה איסור עולם. [ק"ח ע"ב] חלב אמאי שרי. והלא החלב המועט הנבלע בבשר נעשה נבלה, שהרי נאסר. וכשחזר ונפלט בשאר החלב הוי ליה מין במינו, חלב איסור בחלב היתר. ורב אית ליה מין במינו לא בטיל. חלב נבלה, זה שנבלע ונסחט. ומשני שאני התם. ר"ל לעולם ס"ל לרב דאפשר לסוחטו אסור, ואפילו ס"ל דחלב מותר, משום דשאני התם דאמר קרא לא תבשל גדי בחלב אמו גדי אסרה תורה ולא חלב. הילכך חלב מותר, ואפילו היה בבשר שיעור גדול לתת טעם בכל החלב, סבירא ליה לרב דחלב מותר.
<h2>דף קח:</h2>
ותו פריך להאי שנויא, הא איתמר חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זה עם זה אמר רב לוקה על אכילתו ואינו לוקה על בישולו. לפי שאין מצטרפין מכלל איסורן ליקרות איסור עד שיהא בכל אחד להעשות איסור בעצמו, כדלקמן בשמעתא. ואי אמרת גדי אסרה תורה ולא חלב אמאי לוקה על אכילתן חצי שיעור הוא. אלא לעולם קסבר רב לא שנא חלב ולא בשר דאסור. היכא דיש בו טעם איסור או [אם] אוסרו מינו בלא טעם, דקסבר אפשר לסוחטו אסור. והכא במאי עסקינן. דאמר רב לעיל בשר אסור חלב מותר. כגון שנפל. אותו כזית. לתוך יורה רותחת דמבלע בלע מפלט לא פליט. ר"ל שמה שבלוע אינו פולט. שכל זמן שאינה נחה מרתיחתה אינו פולט. ולפיכך חלב מותר, לפי שהחלב הנבלע באותו כזית בשר לא נפלט ולא נתערב בו שיאסרהו. ופריך סוף סוף כי נייח הדר פליט. פירוש כי נח אותו כזית בשר מלבלוע, שדי לו. או כי נייחא היורה מרתיחתה הדר פליט, אם כן אמאי חלב מותר. והלא נתערב בו החלב הבלוע מן הבשר שהוא מינו, ומין במינו לא בטיל. ומשני בשקדם וסילקו. ר"ל בשקדם וסילק לאותו כזית בשר קודם שתנוח היורה מרתיחתה. גופא חצי זית בשר וחצי זית חלב שבישלו זה עם זה אמר רב לוקה על אכילתו ואינו לוקה על בישולו. מה נפשך אי מצטרפי על בישולו נמי לילקי. אי לא מצטרפי על אכילתו נמי לא לילקי. לעולם לא מצטרפי. פירוש להעשות איסור אא"כ היה בו בתחלה כשיעור. הכא במאי עסקינן, ר"ל כי אמר רב לוקה על אכילתו. בבא מיורה גדולה. ולצדדין אמר רב למילתיה, אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב הבאים מיורה גדולה שנתבשל בה שיעור מזה ומזה ונאסרו לוקה על אכילתו. פירוש, לפי שאכל שיעור שלם מאיסור של שם אחד. ואין לוקה על בישולו, אם בישל חצי זית הבשר וחצי הזית החלב זה עם זה. לפי שאין מצטרפין מכלל היתירן ליקרות איסור עד שיהא בכל אחד להעשות איסור בעצמו. ולוי אמר לוקה על בישולו ובאיזה בישול אמרו כל שאחרים אוכלים אותו משום בשול. פירוש אחרים, גוים. כלומר אע"פ שלא נתבשל כל צורכו. נמצא הכלל היוצא מזאת השקלא וטריא, דרב ס"ל אפשר לסוחטו אסור. וס"ל נמי דאם נפל בשר לתוך חלב רותח וקדם וסילק הבשר קודם שישבע מלבלוע שהבשר אסור, שכבר נבלע מן החלב בקצת. והחלב מותר משום שהבשר לא חזר ופלט מה שבלע מן החלב שנאסר בהבלעו בתוך הבשר, דאיידי דטריד למבלע לא פליט. אבל אם לא קדם וסילקו עד שבלע כל מה שיוכל לבלוע [אסור], שאחרי נוחו מלבלוע יחזור ויפלוט מה שבלע מן החלב ונאסר בתוך הבשר אף החלב אסור. דהו"ל מין במינו, דלא בטיל. וס"ל לרב נמי שאם אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב הבא מיורה גדולה שנתבשל בה כזית בשר שלוקה. לפי ששני חצאי הזיתים מצטרפים. וכן סבירא ליה שאם בשל חצי זית בשר וחצי זית חלב שאינם מצטרפים, ואינו לוקה על בישולן. והוא הדין שאינו לוקה על אכילתן של אותו חצי זית [בשר] וחצי זית חלב שנתבשלו יחד לבדם. דכי היכי דאין מצטרפין ללקות עליו על בישולו כך אין מצטרפין ללקות על אכילתו. מדמשני בגמרא, דכי אמר רב לוקה על אכילתו איירי בבא מיורה גדולה כדלעיל. וללוי מצטרפין ללקות על בישולו, והוא הדין על אכילתו. ויראה [לי] דהלכתא כותיה דלוי, דהא קאי רבי יוחנן כותיה, דסבירא ליה חצי שיעור אסור מן התורה, כדאיתא פרק גיד הנשה [צ"ח ע"א]. וכבר הביאה הרי"ף. ובפ"ק דביצה [ד' ע"א] דרב ורבי יוחנן הלכתא כותיה דרבי יוחנן בר מתלת. (והמקום) [ומצאנו] לר"ם רפ"ט ממאכלות אסורות זה לשונו, ומשיבשל משניהם כזית לוקה. שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו. וכן האוכל כזית משניהם מהבשר והחלב שנתבשלו כאחד לוקה ע"כ.
ואפשר לסוחטו עצמו תנאי היא, דתניא טיפת חלב שנפלה על החתיכה כיון שנתן טעם בחתיכה. כלומר שיש בה כדי ליתן טעם באותה חתיכה. חתיכה עצמה נעשית נבלה. פירוש, והכל אסור. ואפילו ניער את הקדרה דאיכא למימר נחלק לכולן והרי אין בו כדי לאסור, אפילו הכי אסור. וטעמא מפרש לקמן. ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה דברי רבי יהודה. פירוש לפיכך אסורות כולן ואפילו הן אלף, שיש בהן כדי לבטל חתיכת האיסור כולה. דכיון דמינן נינהו לא בטיל טעמא דבשר דנפק מיניה. שאף טעם הבשר נאסר. וחכמים אומרים עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות. פירוש קס"ד דאטיפה קיימי, עד שיהא בה כדי ליתן טעם בכולן אין כאן איסור אפילו בחתיכה ראשונה, מפני שחוזר ונסחט. קיפה. הוא דק דק של בשר ותבלין שיורד לשולי הקדרה. א"ר נראין דברי רבי יהודה בשלא ניער ושלא כסה ודברי חכמים בניער וכיסה. פירוש, לקמן מפרש כולה מילתא דרבי. ניער, הגיס בה. שמנער את הקדרה ומתפשט הטעם בכולה. וכן המכסה אותה מפני שמי הקדרה עולין לשפה ויורדין. מאי לא ניער ולא כיסה, אי נימא לא ניער כלל ולא כיסה כלל, אמאי נאסרו האחרות מבלע בלעה מפלט לא פלטה. פירוש, מפלט לא פלטה באחרות את טעם החלב, שהחלב בגגה של חתיכה הוא. דסוגיא דשמעתא הוא בחתיכה שאינה טובלת במים אלא על ידי הניעור והכסוי עסקינן, דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא. אלא לא ניער בתחלה אלא בסוף ולא כיסה בתחלה אלא בסוף. פירוש לא ניער בתחלה, וקיבלה זו את הטעם, ואחר כך ניער, וחזרה ופלטה באחרות. הא בלעה (ולא) [והא] פלטה מה שבלעה וחזרה להיתרה. והאיסור שיצא ממנה אין בו כשיעור לאסור. וקסבר אפשר לסוחטו אסור. פירוש דקאמר נראין דברי רבי יהודה לאסור בשלא ניער תחלה, משום דקבלה הטעם קאסר לה והיא אוסרת האחרות, קסבר אפשר לסוחטו אסור, מפני שכולה נעשית איסור וכל הנסחט ממנה אסור וכל הנשאר בה אסור. וכיון שאף טעם [בשר] שבה נאסר, חוזר ואוסר האחרות אפילו הן אלף, דמין במינו הוא.
<h2>דף קט.</h2>
מכלל דר' יהודה אפילו ניער מתחלה ועד סוף, פירוש מדקאמר רואה אני את דברי רבי יהודה בשלא ניער בתחלה אבל איני רואה את מה שהוא אוסר אף בשניער, מכלל דאיהו אף בשניער אוסר, מדלא קתני הא אמר רבי לא אמר ר' יהודה אלא בשלא ניער. ואמאי והא לא בלעה, פירוש הא לא בלעה החתיכה יותר מן האחרות, ובטיפה הזאת אין שיעור לאסור כולן. אימר בשלא ניער יפה יפה ולא כסה יפה יפה, פירוש אימר לא ניער יפה יפה, שמא לא ניער תחלה יפה יפה ובלעה, ואחר כך פלטה כשניער בסוף. ובהאי גזרה לא סבר רבי כותיה, אבל באפשר לסוחטו אסור ובמין במינו בטל סבר לה כותיה. אמר מר ודברי חכמים בשניער וכסה. פירוש ודברי חכמים המתירים את הכל נראין לרבי בשניער. מאי ניער ומאי כסה. פירוש מאי ניער דקאמר רבי. אילימא ניער בסוף ולא בתחלה. פירוש דאע"ג דקבלה את הטעם קאמר רבי דרואה אני את דברי המתירין, (דכיון) דהואיל וניער בסוף וחזר ונסחט קסבר דאפשר לסוחטו מותר. והאמרת נראין דברי רבי יהודה בהא. פירוש דאמר אפשר לסוחטו אסור. אלא בשניער מתחלה ועד סוף. פירוש אלא בניער מתחלה ועד סוף קאמר רבי רואה אני את דברי המתירין בזו, דכיון דפשט מתחלה הטעם בכל הקדרה ואין כדי לאסור את כולן מותר. ולא ראה רבי דברי רבי יהודה החושש שמא לא ניער (בסוף) [יפה]. [ניער בסוף] ולא ניער בתחלה וכסה בסוף ולא כסה בתחלה מותר. פירוש מדקאמר רבי רואה אני את דבריהם בשניער בתחלה ואין אני רואה את מה שהתירו בשלא ניער בתחלה והם מתירים אותו בשניער בסוף ומשום סחיטה. אלמא קסבר אפשר לסוחטו מותר א"ל רב אחא מדפתי לרבינא ממאי דבאפשר לסוחטו פליגי. פירוש והאי עד שתתן דקאמרי רבנן אטיפה קאי, ושרי אף החתיכה. ודילמא בדאפשר לסוחטו כולי עלמא לא פליגי דאסור והכא במין במינו קא מיפלגי דרבי יהודה סבר מין במינו לא בטל ורבנן סברי מין במינו בטל. פירוש דילמא חתיכה קמייתא ודאי אסירא. ואסיפא דמילתא דרבי יהודה דאסר את השאר אפילו הן אלף מפני שהן מינה פליגי רבנן ואמרי לעולם אין חתיכה זו אוסרת את השאר עד שיהא בחתיכה כדי לתת טעם בכולן, דמין במינו בטיל. ורבי ה"ק רואה אני את דברי [רבי] יהודה לאסור אף בשאר חתיכות, בשלא (קבלה) [ניער] בתחלה וקבלה טעם האסור ונעשית איסור אלא בסוף, וחזרה ופלטה באחרות, ומין במינו לא בטיל. ואין אני רואה את דבריו בשניער מתחלה, דהא לא נעשית איסור. ולשמא לא ניער יפה לא חיישינן. ואין אני רואה היתר אף באחרות בשלא ניער בתחלה אלא בסוף, דנעשית איסור מתחלה, ואוסרת בסוף את חברותיה במשהו, דמין במינו לא בטיל. האי מאי אי אמרת בשלמא דרבנן דהכא כרבי יהודה סבירא להו ובאפשר לסוחטו פליגי. פירוש אי אמרת בשלמא דבמין במינו כולם מודים דלא בטיל, ובחתיכה קמייתא שרו רבנן משום אפשר לסוחטו מותר. ועד שתתן דקתני אטיפה קאי. היינו דקאמר נראין דברי ר' יהודה בהא ודברי חכמים בהא. פירוש היינו דשייך למימר נראין דברי חכמים המתירים בשניער בתחלה (ולא) [דלא] בלעה. אלא אי אמרת בדאפשר לסוחטו דכולי עלמא לא פליגי דאסור. פירוש דלרבנן נמי אסור. והא דקא שרו רבנן בין שניער בתחלה בין שלא ניער בתחלה אשארא הוא דקא שרו רבנן. ומשום דמין במינו בטל. ועד שתתן טעם דקתני אחתיכה קאי. היכי מצי למיתני נראין דברי חכמים בשניער. פירוש הא רבנן נמי אסרי לה לחתיכה, דאית להו גזירה שמא לא ניער יפה יפה. ורבי מדתלי טעמא בשניער, מכלל דשרי אף בקמייתא משום דלא בלעה. ואין נראה לו בה לא דברי רבי יהודה האוסר בכולן ולא דברי חכמים המתירים באחרות ואוסרים מיהת בראשונה. ואם בא רבי (יהודה) להשמעינו דמין במינו לא בטיל לעולם, ועוד דלא חיישינן לשמא לא ניער יפה יפה. הכי איבעי ליה למיתני האי נראין דברי רבי יהודה ואין נראין מיבעי ליה. פירוש נראין דברי רבי יהודה שאוסר בכולן, בשלא ניער בתחלה אלא בניער בסוף. דכיון דקבלה הטעם ונאסרת, אוסרת את חברותיה בכל שהו, דמין במינו לא בטיל. ואין נראין דבריו בשניער, שהוא חש לשמא לא ניער יפה יפה ואוסרת כולה. דכיון דניער לא חיישינן להכי, ואף הראשונה מותרת. ומדקאמר נראין דברי חכמים, מכלל דרבנן בקמייתא נמי שרו, ועד שתתן אטיפה קאי, וקסברי אפשר לסוחטו מותר, ולא נעשית נבלה. ותו לא מידי. אין לשנות הסוגיא. נמצא שזאת השקלא וטריא בתרייתא, דרבי יהודה סבירא ליה דאפשר לסוחטו אסור. הילכך אם יש בטיפה כדי לתת טעם בחתיכה, אע"פ שניער מתחלה ועד סוף, שכבר נתפשט האיסור מן הטיפה בכל הקדרה ואין בה כדי ליתן טעם בכל הקדרה, חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות וכל מה שבקדרה, דחיישינן שמא לא ניער יפה יפה. ואין צריך לומר אם לא ניער בתחלה אלא בסוף, דסבירא ליה מין במינו לא בטיל. ורבנן סברי דאפשר לסוחטו מותר. הילכך אם אין בטיפה לתת טעם בכל הקדרה, אע"פ שיש בה כדי ליתן טעם בחתיכה, כיון (שאם) [ש]ניער בסוף או כסה בסוף, אע"פ שלא ניער ולא כסה בתחלה, כיון (שנסחטה) [שנתפשטה] הטיפה בכל הקדרה ואין בה כדי [ליתן] טעם בכולה, כל הקדרה מותרת. ואף החתיכה הראשונה שקבלה טעם ממנה (נאסרת) [מותרת], וכל שכן אם ניער מתחלה ועד סוף, שאף החתיכה הראשונה לא נאסרה, מאחר שלא קבלה טעם ממנה, שהרי נתפשטה מתחלה בכל הקדרה. ויצא לנו מהכרעת רבי דסבירא ליה דאפשר לסוחטו אסור כרבי יהודה היכא דלא ניער מתחלה אלא בסוף, דסבירא ליה נמי דמין במינו לא בטיל. אבל לא סבירא ליה כותיה דאם ניער מתחלה ועד סוף, משום חששא דשמא לא ניער יפה, שתהא הקדרה אסורה, ולא אף החתיכה הראשונה. אלא סבירא ליה כרבנן, דהיכא דניער או כסה מתחלה ועד סוף ואין בטפה כדי לתת טעם בכל הקדרה, כל הקדרה ואף החתיכה הראשונה שנפלה עליה מותרת. דבכי האי גונא (נסחטה) [נתפשטה] בכל הקדרה. וכיון שאין בה כדי לתת טעם בכולה הכל מותר. אבל לא סבירא ליה כרבנן דהיכא דלא ניער או כסה בתחלה אלא בסוף, אע"פ שאין בטיפה כדי ליתן טעם בכל הקדרה שתהיה הקדרה מותר, וכל שכן החתיכה. דרבנן כי אמרי לה, משום דסבירא לה דאפשר לסוחטו מותר, ורבי אית ליה דאפשר לסוחטו אסור ומין במינו לא בטיל. והילכתא כהכרעתו של רבי, דקם ליה בשיטתיה דרב דאפשר לסוחטו אסור. ורבי יוחנן ורבי חנינא נמי הכי סבירא להו. מיהו בשניער או כסה מתחלה ועד סוף אינו צריך שיהא בקדרה אלא כדי לבטל החלב. ואם לא ניער או לא כסה אלא בסוף, צריך שיהא בקדרה שישים מהחתיכה. והוא שלא סלקה עד שפלטה מן החלב שבלעה. הא אם סלקה קודם שפלטה, החתיכה לבדה אסורה אבל הקדרה מותרת. דרב דאית ליה אפשר לסוחטו אסור הכי סבירא ליה, כדנפיק משקלא וטריא קמייתא. וכן הוא דעת הר"ם פ"ט ממאכלות האסורות זה לשונו, בשר שנפל לתוך החלב או חלב שנפל לתוך הבשר ונתבשל עמו שיעורו בנותן טעם. כיצד חתיכה של בשר שנפלה לקדרה רותחת של חלב טועם הגוי את הקדרה, אם אמר יש בה טעם בשר אסורה, ואם לאו מותרת. ואותה חתיכה אסורה. בד"א שקדם והוציא החתיכה קודם שתפלוט חלב שבלעה. אבל אם לא סלק משערין אותה בששים, מפני שהחלב הנבלע בה ונאסר יצא ונתערב עם שאר החלב. נפל חלב לתוך הקדרה של בשר טועמין את החתיכה שנפל עליה חלב, אם אין בה טעם חלב הכל מותר. ואם יש בחתיכה טעם חלב, אע"פ שאם תסחט החתיכה לא ישאר בה טעם, הואיל ועתה יש בה טעם חלב נאסרה אותה חתיכה ומשערין בכולה, אם היה בכל מה שיש בקדרה מהחתיכות והירק והמרק והתבלין כדי שתהיה חתיכה זו אחד מששים מכל (החתיכה) [הקדרה] היא אסורה והשאר מותר. בד"א בשלא ניער הקדרה בתחלה כשנפל החלב אלא בסוף ולא כסה, אבל אם ניער מתחלה ועד סוף או שכסה משעת נפילה ועד סוף ה"ז בנותן טעם. וכן אם נפל חלב לתוך המרק, או לכל החתיכות ולא נודע לאיזו חתיכה נפל, מנער את הקדרה כולה עד שיתערב הכל, אם יש בקדרה כולה טעם חלב אסורה ואם לאו מותרת. ואם לא נמצא גוי שיטעום ונסמוך עליו, משערין בששים, בין בשר לתוך חלב בין חלב לתוך בשר, אחד מששים מותר פחות מששים אסור עכ"ל. וכן פסק רבינו שלמה בפסק שעשה בסוף הלכה, ה"ג הגמרא דמשנת טיפת חלב, שכתב והשתא דקם ליה רבי בשיטתיה דרבי יהודה דאפשר לסוחטו אסור, ורב ורבי יוחנן ורבי חנינא נמי כותיה [ס"ל], אע"ג דפליגי עלה שמואל ורבי שמעון בן לקיש, הא אמרינן שמואל במקום רב באיסורי ליתא, וכן ר"ש בן לקיש במקום רבי יוחנן ליתא. ועבדינן כרבי יהודה בין בטיפת חלב שנפלה על החתיכה ולא ניער ויש בה כדי ליתן טעם באותה חתיכה, בין בחלב הדבוק בחתיכת בשר ויש בו כדי ליתן טעם בה, ואפילו אין בו כזית דהוי חצי שיעור ואסור מן התורה, חתיכה עצמה נעשית נבלה ואין מועלות שאר החתיכות לבטלה, וכולן נאסרות ואפילו הן אלף. דבהא נמי קיימא לן כרבי יהודה דמין במינו לא בטיל. דהא קם ליה רבי בשיטתיה. ורב ושמואל נמי בשיטתיה קיימי, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו, ותניא כותיה בע"ז [ע"ג ע"ב]. ואע"ג דאפלוג עלייהו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש התם, ותניא נמי כותיה, שמעינן להו לאביי ורבא דבתראי הוו דקמו כרב ושמואל. דאתמר חלא לגו חמרא וכו'. (ו)במסכת ע"ז [ס"ו ע"א] ובמסכת פסח ראשון נמי אמר רבא הלכתא מין במינו במשהו, דאמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו. ומפרש טעמו במינו במשהו רבא לטעמיה דאמר כל איסורין שבתורה במינו במשהו. ובשלא במינו גזר רבא בחמץ אטו מינו משום דלא בדילי אינשי מיניה ואתי לזלזולי ביה. פסקא שמעינן בתרוייהו הלכה כרבי יהודה דאפשר לסוחטו אסור וכולה חתיכה נעשית נבלה (דמין) [ומין] במינו לא בטיל. אבל אם יש ברוטב לבדו יותר מששים בכל החתיכה שקבלה את הטעם, הרוטב מבטלה, ומשליכה וכולן מותרות. דבהא אפילו רבי יהודה מודה דכל מין ומינו ודבר אחר כמי שאינו, ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו.
